חקיקה שאוזכרה:

תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: סע'  519, 519(א), 519(ב)

חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984: סע'  79א

חוק החברות, תשנ"ט-1999: סע'  353א

מיני-רציו:

* יש לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה, לאור העובדה כי אינם מתגוררים בישראל ומלבד הנכס מושא התובענה, אין בידיהם להצביע על נכסים נוספים מהם יוכל המבקש להיפרע במידה ויפסקו לטובתו הוצאות. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון את העובדה שהתביעה אינה מסתמנת בשלב זה כתביעת סרק.

* דיון אזרחי – הוצאות משפט – ערובה לתשלומן

.

המשיבים הגישו כנגד המבקש ומר וכטל תביעה לאכיפת הסכם מכר שנחתם בינם ובין הוריו המנוחים של וכטל, וביקשו לקבוע כי המבקש גרם להפרת הסכם זה. לטענת המבקש, יש לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה לאור העובדה שמדובר בתושבי חוץ שאין בידם להצביע על נכסים בתחומי המדינה, וכן מן הטעם שסיכויי התביעה להתקבל נמוכים.

.

ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבים יפקידו ערובה בסך של 30,000 ₪:

אשר לטעם הראשון העומד בבסיס הבקשה. כפי שנפסק, בתי המשפט נוהגים לחייב תובע המתגורר בחו"ל ואין בידיו נכסים בארץ שמהם ניתן להיפרע, בהפקדת ערובה להוצאות. זאת, אף מבלי לבחון את סיכויי התביעה. ההצדקה לכך נעוצה בחשש שמא יפסיד התובע בתביעתו, ייפסקו הוצאות משפט לטובת הנתבע – והנתבע יתקשה לגבות את חובו מהתובע המתגורר מחוץ לתחום השיפוט.

המשיבים הם בני זוג ישראלים המתגוררים מאז שנת 2011 בארה"ב. לא קיימת אינדיקציה לגבי מועד חזרתם ארצה. ביהמ"ש לא שוכנע כי יש בידיהם נכסים בארץ, מלבד אותו נכס מקרקעין מושא התביעה. מכיוון שמדובר בנכס מקרקעין שההכרעה בדבר זכויות הבעלות בו טרם התקבלה, לא ניתן לומר כי מדובר בנכס שממנו ניתן יהיה להיפרע ממנו, ככל שתידחה התובענה וייפסקו הוצאות לטובת המבקש.

אשר לטעם השני העומד בבסיס הבקשה. כבר נפסק כי אע"פ שיש להביא במניין השיקולים את סיכויי התביעה, עניין זה לא יעמוד כשיקול יחיד לחיוב במתן ערובה, אלא אם כן ניתן להגדיר את ההליך כ"הליך סרק מובהק". בשלב המקדמי שבו מצויה התובענה דנן, קיים קושי להעריך את סיכוייה. יחד עם זאת, לא נראה כי ניתן להגדיר את התובענה כ"הליך סרק מובהק".

אם כן, יש לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה, לאור העובדה כי אינם מתגוררים בישראל ומלבד הנכס מושא התובענה אין בידיהם להצביע על נכסים נוספים מהם יוכל המבקש להיפרע במידה ויפסקו לטובתו הוצאות. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון את העובדה שהתביעה אינה מסתמנת בשלב זה כתביעת סרק.

לפניי בקשת הנתבע 2 (להלן: "המבקש") לחייב את התובעים (להלן: "המשיבים") בהליך העיקרי בהפקדת ערובה, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") להבטחת תשלום כל הוצאות המבקש, אם וככל שתידחה התביעה כנגדו.

התביעה

1. התביעה הוגשה על ידי בני הזוג מיכל ואייל פרייס נגד מר אורי וכטל (להלן: "וכטל") ונגד המבקש.

עניינה של התביעה בהסכם מכר מיום 24.2.05 שנחתם בין המנוחה הגב' אלישבע וכטל ז"ל ובעלה המנוח (להלן: "המנוחים") לבין המשיבים, באמצעות מיופה כוחם הנתבע וכטל, שהינו בנם. על פי ההסכם, רכשו המשיבים מהמנוחים את זכות החכירה בבית מגורים בקרית אונו והשטח שעליו עמד בגודל 450 מ"ר, תמורת סכום של 350 אלף דולר (להלן: "הסכם המכר").

2. יצוין, כי עובר לחתימת הסכם המכר, ביום 2.7.03 נחתם בין המנוחים לבין המשיב 1 הסכם שכירות, לפיו שכר המשיב 1 את בית המגורים לתקופה של שנה. בהמשך, בתאריך 9.9.04 חתמו המנוחים, באמצעות הנתבע וכטל בנם, על חוזה שכירות מוגנת, לפיו שכרו את בית המגורים ושטח הקרקע הצמוד אליו בגודל של 450 מ"ר מתוך המקרקעין, כנגד תשלום דמי מפתח (להלן: "הסכם השכירות המוגנת").
3. לטענת המשיבים, מספר חודשים לאחר חתימת הסכם המכר, פרץ סכסוך בינם לבין הנתבע וכטל, כאשר לטענת האחרון הפרו המשיבים את הסכם המכר ולכן דינו להתבטל. הנתבע וכטל הגיש בשם הוריו המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי מרכז, ובה ביקש להצהיר כי הסכם המכר בטל (ה"פ 9212-10-08). טענתו המרכזית הייתה לעושק בחתימה על הסכם השכירות המוגנת המצדיק את ביטול הסכם המכר, בשל תנאיו הגרועים. בפסק דינו מיום 26.8.10 קיבל בית המשפט (כב' השופט מקובר) את התובענה והורה על ביטול הסכם המכר, אולם קבע, כי הסכם השכירות המוגנת יוותר על כנו.
4. לטענת המשיבים, הסכם הדיירות המוגנת העניק להם זכות ראשונים לרכוש את נכס המקרקעין בסך של 350 אלף דולר. משכך, לאחר קבלת פסק דינו של בית המשפט המחוזי פנו המשיבים אל הנתבע וכטל והודיעו על כוונתם לממש זכות זו. לטענת המשיבים, וכטל התעלם ממכתב זה ואף הביא קונים פוטנציאליים לרכישת נכס המקרקעין. לפיכך, פנו המשיבים אל בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב פסק הדין, ובקשתם נתקבלה.
5. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעורם של המשיבים וערעורה של המנוחה וכטל ז"ל לבית המשפט העליון (ע"א 7795/10; ע"א 7900/10) (להלן: "הערעורים").
6. לטענת המשיבים, בשלב כלשהו, טרם ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בערעורים שהוגשו, גילו באקראי, כי הנתבע וכטל התקשר עם המבקש, מר דעדוש, בהסכם למכירת החלקה, הכולל גם את חלקם של המשיבים (להלן: "ההסכם הנוסף"). לטענת המשיבים, דעדוש התעלם מפניותיהם וחתם על ההסכם, "תוך דריסת זכויות בנה"ז פרייס".
7. ביום 22.7.12 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, לאחר שהצדדים הסמיכו את בית המשפט להכריע על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. נפסק, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל. כן נקבע, כי הסכם הדיירות המוגנת יבוטל ואילו הסכם המכר שנחתם בין הצדדים יעמוד בתוקפו בכפוף לשינויים ותוספות. בין היתר, נקבע כי סכום התמורה הכולל בגין הנכס יעמוד על 520,000 דולר.
8. בתביעתם הנוכחית טענו המשיבים, כי כל רצונם הוא "לשלם את מלוא התמורה עבור הנכס, ולהעביר על שמם את הזכויות בו…" (סעיף 69 לכתב התביעה המתוקן). לפיכך, עתרו המשיבים להורות על אכיפת הסכם המכר, ולקבוע כי המבקש דעדוש גרם להפרתו. עוד ביקשו המשיבים לחייב את המבקש ואת הנתבע וכטל בתשלום הפיצוי המוסכם לפי ההסכם, ולאפשר להם לקזזו מיתרת התמורה.

הדרישה לחיוב בערובה

9. לטענת המבקש, יש לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה לאור העובדה שמדובר בתושבי חוץ אשר ככל הנראה העתיקו את מקום מגוריהם לארה"ב. על אף העובדה שעוד בשנת 2011 טענו המשיבים, כי בכוונתם לשוב למדינת ישראל בתום שנת השתלמות, לא עשו כן. יתרה מזאת, בבקשותיהם שהוגשו לבית המשפט, חוזרים ומצביעים המשיבים על קושי מהותי להגיע לדיונים, ואף מתקשים להגיע ולחתום על תצהירים בפני הקונסול בארה"ב. המבקש טוען, כי לאור העובדה שאין בידי המשיבים להצביע על נכסים בתחומי המדינה, אשר מהם יוכל המבקש להיפרע, יש לחייבם בהפקדת ערובה.
10. המבקש מוסיף וטוען, כי סיכויי התביעה ככלל אינם גבוהים. לטענתו, הטענה שהועלתה נגדו כי גרם להפרת הסכם המכר משוללת יסוד.

תגובת המשיבים

11. לטענת המשיבים, הבקשה להפקדת ערובה היא בקשת סרק אשר הוגשה ללא כל תמיכה בתצהיר. לגופו של עניין טוענים המשיבים, כי סיכויי התביעה להתקבל גבוהים. לטענתם, "די בקריאת כתבי בית הדין בכדי לגלות תמונה עגומה, לפיה המשיבים [הנתבעים- ד.א.] רקמו יחדיו מזימה לסלק את בנה"ז פרייס מהנכס" (עמ' 3, סעיף 7 לתגובת המשיבים לבקשה).
12. לעניין הטענה, כי המשיבים הם תושבי חוץ, נטען כי הם אמנם האריכו את שהותם בארה"ב לצורך השתלמותה של המשיבה 1, אולם הדבר "…רק מגביר את סיכוייה להשתכר טוב יותר כשישובו ארצה, אולם אין הם תושבי חוץ כלל ועיקר" (סעיף ג, עמ' 1 לתגובת המשיבים לבקשה).
13. המשיבים טוענים, כי הם בעלי זכויות בנכס המקרקעין מושא התובענה. על כן, אם יזכו בתביעתם זו, ולו כלפי הנתבע וכטל, אז יהא למבקש מהיכן להיפרע, שכן נכס המקרקעין יהיה בבעלותם באופן מוחלט. כמו כן, יוכל המבקש להיפרע מההוצאות שיפסקו לטובתם. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי אם מנגד תידחה תביעתם, תחול על הנתבע וכטל חובת השבת סכום הכספים ששולם לו עד עתה כתמורה עבור נכס המקרקעין מושא התובענה, העומד על 287,500$.
14. טענה נוספת שהעלו המשיבים היא, כי יתרת התמורה בסך של 510,000$ עבור נכס המקרקעין שולמה על ידם והופקדה בנאמנות אצל באת כוחם. די בכך כדי להבטיח את תשלום ההוצאות, ככל שייפסקו נגד המשיבים.

תשובת המבקש

15. המבקש טוען, כי טענת המשיבים כי מופקדים בידי באת כוחם כספים לא גובתה בתצהיר או במסמכים לאמיתות הטענה. לטענתו, הכספים שהועברו לידי הנתבע וכטל על ידי המשיבים אינם בגדר ערובה להבטחת הוצאות המבקש, שכן אין לו נגישות לכספים אלו. לפיכך, רק כספים שיופקדו באופן ייעודי בקופת בית המשפט יוכלו לשמש ערובה להוצאות המבקש, ככל שייפסקו.

המתווה הנורמטיבי

16. תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת את האפשרות לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע:

• בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
• לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות.

הפסיקה קבעה, כי תכליתה של תקנה 519(א) היא "מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט במקרים בהם נראה כי סיכוייה של התובענה קלושים" (רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר (3.10.2004) [פורסם בנבו] ). יחד עם זאת, נקבע בפסיקה, כי יש לאזן תכלית זו אל מול האפשרות של פגיעה בזכות הגישה לערכאות של התובע, אשר תביעתו עשויה להידחות על פי הוראות תקנה 519(ב), אם לא יעלה בידו להפקיד את סכום הערובה שנקבע (רע"א 5738/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית (14.11.13) [פורסם בנבו]  (להלן: "עניין אבו סעלוק").

בתקנה 519 לא נקבעו קריטריונים או שיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון כאשר הוא עורך את האיזון הנדרש לצורך קבלת החלטה בבקשה להפקדת ערובה. זאת, בניגוד למצב שבו התובע הוא תאגיד, אז נקבעו בסוגיה כללים ספציפיים (ראו סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999).

17. בענייננו, טוען המבקש, כי יש לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה משני טעמים עיקריים. האחד, העובדה שהמשיבים מתגוררים מחוץ לישראל מזה זמן מה, ואין עדות לכך שיש בידיהם נכסים בארץ שמהם ניתן יהיה להיפרע. השני, סיכויי התביעה להתקבל נמוכים.
18. באשר לטעם הראשון העומד בבסיס הבקשה, ומתייחס למקום מגוריהם של המשיבים יפים דברי כב' השופט (כתוארו דאז) גרוניס ברע"א 8730/10 יוסף נ' בינסון (23.3.11) [פורסם בנבו] :

"תקנה 519 מותירה לבית המשפט שיקול דעת האם לחייב תובע בהפקדת ערובה, ובפסיקה נקבעו כמה שיקולים מנחים לעניין זה. החלטה בדבר חיוב בהפקדת ערובה צריכה לשקף איזון בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו הקניינית של הנתבע והגנה מפני תביעות סרק. ככלל, נוהגים בתי המשפט לחייב תובע המתגורר בחוץ לארץ, ואין בידיו נכסים בארץ שמהם ניתן להיפרע, בהפקדת ערובה להוצאות. זאת, אף מבלי לבחון את סיכויי התביעה. ההצדקה לכך נעוצה בחשש שמא יפסיד התובע בתביעתו, ייפסקו הוצאות משפט לטובת הנתבע והנתבע יתקשה לגבות את חובו מאדם המתגורר מחוץ לתחום השיפוט (רע"א 1007/08 עזבון המנוח עלי ג'אליה נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 31.1.10)[פורסם בנבו] )".

המשיבים הם בני זוג תושבי מדינת ישראל, אשר מתגוררים מאז שנת 2011 בארה"ב לצורך השתלמותה של המשיבה ברפואת אף אוזן גרון. קיים טעם בדבריו של המבקש, לפיהם לא קיימת אינדיקציה לגבי מועד חזרתם של המשיבים ארצה, וכי טענתם שבכוונתם לשוב לארץ עם סיום "שנת השתלמות"- התבררה כלא נכונה. גם תגובתם של המשיבים לבקשה להפקדת ערובה לא כללה התייחסות למועד חזרתם ארצה, ובאת כוחם הסתפקה באמירה, לפיה: "בנה"ז אומנם האריכו את שהותם בארה"ב לצורך השתלמותה של המשיבה 1… אולם אין הם תושבי חוץ כלל ועיקר. בנה"ז פרייס הינם אזרחים ותושבים גאים של מדינת ישראל" (סעיף ג' לתגובה).

מתגובתם של המשיבים עולה, כי אין בידיהם נכסים בארץ, מלבד אותו נכס מקרקעין בקרית אונו, מושא התובענה שלפניי (ומושא תובענות נוספות שהוגשו לערכאות שונות נוספות). מכיוון שמדובר בנכס מקרקעין שההכרעה בדבר זכויות הבעלות בו טרם התקבלה, לא ניתן לומר, כי מדובר בנכס שממנו ניתן יהיה להיפרע ממנו, ככל שתידחה התובענה וייפסקו הוצאות לטובת המבקש.

אין בידי לקבל את טענת המשיבים, לפיה אם וככל שיפסקו הוצאות לטובת המבקש, יוכל הוא להיפרע מהכספים שישיב אליהם הנתבע וכטל, אשר שולמו לו עד עתה בתמורה למכירת הנכס, שכן מדובר בהשערה גרידא ובכספים שאינם מצויים בידי המבקש.

לסיכום סוגיה זו ניתן לומר, כי לא שוכנעתי כי יש בידי המשיבים מקורות כספיים אחרים, שמהם יוכלו לשלם את ההוצאות שייפסקו לזכות המבקש, ככל שייפסקו, לאור העובדה שנכון להיום הם אינם מתגוררים בארץ והם לא הצביעו על נכסים נוספים, חשבונות בנק וכיוב' להוכחת יכולתם הכלכלית.

19. באשר לטעם השני העומד בבסיס הבקשה ועניינו סיכויי התביעה-

הפסיקה קבעה שאף על פי שיש להביא במניין השיקולים את סיכויי התביעה, עניין זה לא יעמוד כשיקול יחיד לחיוב במתן ערובה, אלא אם כן ניתן להגדיר את ההליך כ"הליך סרק מובהק" (עניין אבו סעלוק, עמ' 6).

בשלב המקדמי שבו מצויה התובענה דנן, קיים קושי להעריך את סיכוייה, בטרם נשמעו עדים ובטרם הוגשו ראיות הצדדים. יחד עם זאת, יש להתחשב בהיסטוריה של ההליכים הקודמים, שמצאו מקומם עד לבית המשפט העליון. המשיבים עצמם טענו בתגובתם לבקשה כי: "תביעתם חזקה וסיכוייה להתקבל גבוהים ביותר, בוודאי כלפי המשיב 3 (להלן- "אורי") [הכוונה לנתבע וכטל-ד.א.] ולא פחות כלפי יעקב (המבקש- ד.א.)".  מכל מקום, אין להגדיר את התובענה כ"הליך סרק מובהק".

20. בנסיבות אלה, סבורני כי יש לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה, לאור העובדה כי אינם מתגוררים בישראל ומלבד הנכס מושא התובענה דנן, אין בידיהם להצביע על נכסים נוספים שמהם יוכל המבקש להיפרע במידה ויפסקו לטובתו הוצאות. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון את העובדה שהתביעה אינה מסתמנת בשלב זה כתביעת סרק.

21. לפיכך אני מורה כי המשיבים יפקידו ערובה, להבטחת הוצאות המבקש, ככל שתידחה תביעתם בסך של 30,000₪. הערובה תופקד במזומן או בערבות בנקאית תוך 15 יום מהיום. בהעדר הפקדה, תמחק התביעה.

5129371ניתנה היום,  כ"ח כסלו תשע"ד, 01 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.

54678313

5129371

54678313

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

ד#ר דפנה אבניאלי 54678313-/

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה