ת”א 59399-11-12 פרייס ואח’ נ’ וכטל ואח’

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
  
ת”א 59399-11-12 פרייס ואח’ נ’ וכטל ואח’

 

 

תיק חיצוני:

 

 

בפני כבוד השופטת  ד”ר דפנה אבניאלי

 

 

התובעים

 

1.מיכל פרייס

2.איל פרייס

ע”י ב”כ עו”ד מיכל וולדיגר

 

נגד

 

הנתבעים1.אורי וכטל

ע”י ב”כ עו”ד תומר יפת ועו”ד אופיר רחבי

 

2. יעקב דעדוש

ע”י ב”כ עו”ד נעם קולודני

 

 

חקיקה שאוזכרה:

חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ”ד-1984: סע’  79א

חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א-1970: סע’  6, 7(א), 8, 9

 

 

פסק – דין

 

 

זוהי מסכת נוספת בסכסוך שהתגלע בין הצדדים בנוגע למכירת נכס, הידוע כגוש 6492 חלקה 82 בקרית אונו, לאחר שזה נדון בפני בית המשפט המחוזי מרכז ולאחר מכן בפני בית המשפט העליון. התביעה היא לאכיפת הסכם מכר, שנחתם בין התובעים לבין הנתבע 1 בעניין הנכס וכן דרישה לפיצויים מוסכמים ופיצויים בגין גרם הפרת חוזה.

 

העובדות בקצרה

 

  1. התביעה הוגשה על ידי התובעים בני הזוג מיכל ואייל פרייס (להלן: “התובעים“) נגד אורי וכטל (להלן: “הנתבע” או “וכטל“) ונגד יעקב דעדוש (להלן: “דעדוש“).

 

  1. ביום 2.7.03 נחתם בין הורי הנתבע, שהלכו לעולמם בינתיים (להלן: “המנוחים“), לבין התובע 2 הסכם שכירות, לפיו שכר התובע 2 בית לתקופה של שנה, מיום 1.8.03 ועד יום 31.7.04, וניתנה לו אופציה להמשך תקופת השכירות עד 3 שנים נוספות.

 

  1. בתאריך 9.9.04 חתמו התובעים עם המנוחים, שעברו בינתיים להתגורר בבית אבות, באמצעות בנם וכטל, על חוזה שכירות חדש, הפעם שכירות מוגנת, לפיו שכרו את הבית ושטח קרקע הצמוד אליו בגודל של 450 מ”ר מתוך המקרקעין, כנגד תשלום דמי מפתח בסכום של 100,000 דולר. בהסכם נקבע, כי בתנאים מסוימים, יהיו רשאים התובעים, באופן בלעדי, לרכוש את זכות החכירה מהמנוחים. הסכם זה בוטל במסגרת פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 18.7.12, אליו אתייחס בהמשך.

 

  1. ביום 24.2.05 נחתם הסכם מכר בין המנוחים לבין התובעים, באמצעות מיופה כוחם וכטל (להלן: “הסכם המכר“). על פי ההסכם, זכויות החכירה המהוונות של הבית ומקרקעין בשטח כולל של 450 מ”ר (להלן: “הנכס“), נמכרו לתובעים (להלן: “הסכם המכר“). הזכויות ביתרת החלקה, בשטח של 554 מ”ר, ועליו בית שנבנה על ידי וכטל, נותרו בבעלות המנוחים (להלן: “יתרת החלקה“).

 

  1. בתאריך 24.2.2005 נחתמה גם תוספת להסכם המכר, שבה הסכימו הצדדים על מספר שינויים בהסכם המכר. ביום 28.2.2005 נחתם הסכם שיתוף במקרקעין וחלוקתם בין התובעים לבין המנוחים, באמצעות מיופה כוחם וכטל (להלן: “הסכם השיתוף“). הסכם השיתוף חילק את שטח המקרקעין, כך שהמנוחים קיבלו מתוך המקרקעין שטח של 55 מ”ר והתובעים קיבלו שטח של 450 מ”ר, על פי מפת מדידה שצורפה להסכם השיתוף. הוסכם שדין ההסכם יהיה כהסכם פירוק השיתוף במגרש וחלוקת המגרש “בעין”. עוד הוסכם, כי בבוא העת, ירשמו הצדדים את חלקיהם במקרקעין בלשכת רישום המקרקעין, אם ניתן יהיה לעשות כן, בצו בתים משותפים.

 

  1. התובעים מציינים בכתב התביעה המתוקן, כי נכון למועד הגשת התביעה, הזכויות בחלקה רשומות בלשכת רישום המקרקעין באופן הבא: 3/4 מזכויות החכירה שייכות למנוחה; 1/4 מהזכויות על שם וכטל, כאשר הוא היורש היחיד של המנוחה.

 

התובעים קיבלו את החזקה בבית עוד בשנת 2005, ומאז הם מתגוררים בו. בשנה וחצי האחרונות עזבו התובעים את הבית באופן זמני, לצורך לימודיה של התובעת בחו”ל. וכטל מתגורר אף הוא בחו”ל במשך שנים רבות.

 

  1. לטענת התובעים, וכטל, אשר היגר בינתיים לארה”ב, ביקש לבטל את הסכם המכר ולמכור את הנכס לנתבע דעדוש במחיר טוב יותר מהמחיר שהוסכם אתם. התובעים טוענים, כי דעדוש חתם עם וכטל על הסכם נוגד לרכישת הנכס, על אף שידע בוודאות על הסכם המכר שנחתם עם התובעים (להלן: “ההסכם הנוסף“).

 

התובעים עותרים בתביעתם דנן להורות על אכיפת הסכם המכר שנחתם עמם, ולקבוע כי דעדוש גרם להפרתו. עוד עתרו התובעים לחייב את דעדוש ואת וכטל בתשלום פיצויים,  ולאפשר להם לקזזם מיתרת התמורה.

 

תביעה זו היא המשכה של תביעה שהוגשה בבית המשפט המחוזי מרכז. פסק הדין שניתן שם, בוטל בהמשך על ידי בית המשפט העליון, במסגרת ערעורים שהגישו הצדדים.

 

במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בפני נשמעה מטעם התובעים עדותו של חברם מר פאול משל, המתגורר בנכס כיום; עדותה של גב’ מרגלית פרייס, אמו של התובע; ועדותה של התובעת גב’ מיכל פרייס. מטעם הנתבעים העיד מר דעדוש. הנתבע וכטל לא התייצב לדיון ההוכחות ובאי כוחו ביקשו למשוך את תצהירו. ב”כ וכטל הסבירו את הסיבה לאי התייצבותו בכך שביקש “שלא לעכב את מתן פסק הדין בתיק וזאת מתוך הבנה שכל המסמכים והראיות שעליהם מבוסס תיק זה מצויים בתיק בית המשפט על ידי גורמים נוספים לוכטל ואין שום תועלת למעשה בחקירתו” (סעיף 76 לסיכומי הנתבע).

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז

 

  1. כאמור, אין זו פעם ראשונה שהצדדים נפגשים בבית המשפט. בהליך שהתנהל בינם בבית המשפט המחוזי מרכז, טען וכטל כי התובעים הפרו את הסכם המכר, ולכן דינו להתבטל (ה”פ 9212-10-08).

 

  1. טענתו המרכזית הייתה לעושק בחתימה על הסכם השכירות המוגנת, המצדיק את ביטול הסכם המכר, בשל תנאיו הגרועים. וכטל אף ציין בכתב תביעתו, שהתובעים פיגרו בשני תשלומים ולא שילמו סכום של 76,000$ שהיה צריך להשתלם על פי הסכם המכר.

 

  1. בפסק דינו מיום 26.8.10 קיבל בית המשפט המחוזי מרכז (כב’ השופט מקובר) את התובענה והורה על ביטול הסכם המכר, אולם קבע, כי הסכם השכירות המוגנת יוותר על כנו (להלן: “פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז“).

 

  1. התובעים, אשר המשיכו להתגורר בבית, טענו כי הסכם הדיירות המוגנת העניק להם זכות ראשונים לרכוש את הנכס בסך של 350 אלף דולר. משכך, לאחר קבלת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, פנו התובעים אל וכטל והודיעו לו על כוונתם לממש זכות זו. לטענת התובעים, וכטל התעלם מפנייתם ואף הביא קונים פוטנציאליים לרכישת נכס המקרקעין. לפיכך, פנו התובעים אל בית המשפט המחוזי מרכז, בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, המבטל את הסכם המכר ומותיר להם רק זכות דיירות מוגנת, ובקשתם נתקבלה.

 

  1. בהמשך הוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערעורם של התובעים וערעורה של המנוחה וכטל ז”ל לבית המשפט העליון (ע”א 7795/10; ע”א 7900/10) (להלן: “הערעורים“).

 

פסק דינו של בית המשפט העליון

 

  1. ביום 22.7.12 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, לאחר שהצדדים הסמיכו את בית המשפט להכריע בו על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד- 1984. בית המשפט העליון ביטל את פסק דינו של בית משפט המחוזי ונתן פסק דין שונה תחתיו. מפאת חשיבותם יובאו להלן קביעותיו של בית המשפט העליון:

 

1) פסק הדין של בית משפט קמא מיום 26.8.10 מבוטל (כולל החיוב בהוצאות שנקבעו בו), ופסק- דין זה יבוא במקומו לסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בערעורים דנן האחד כנגד משנהו.

 

2) הסכם הדיירות המוגנת שנחתם… ביום 9.9.2004  ביחס לדירת מגורים צמודת קרקע, בשטח כולל של 450 מ”ר, ברח’ השלושה 7 שבקרית אונו (להלן: הנכס), בטל ומבוטל ולא יהיה לו כל תוקף. לעומת זאת, הסכם המכר שנחתם בין הצדדים ביום 24.2.2005 ביחס לנכס (להלן הסכם המכר) יעמוד בתוקפו בכפוף לשינויים המפורטים להלן. כן יעמוד בתוקפו הסכם השיתוף במקרקעין וחלוקתם מיום 28.2.2005. ואלה השינויים והתוספות בהסכם המכר:

 

  • הצדדים מאשרים כי החזקה בנכס מצויה כיום בידי הקונים.
  • סכום התמורה הכולל בגין הנכס יעמוד על 520,000 דולר ארה”ב (להלן: סכום התמורה הכולל). מתוך מכלול הסכומים ששילמו הקונים למוכרים עד היום יובא בחשבון כתשלום על חשבון סכום התמורה הכולל סך בשקלים השווה ל-160,000 דולר ארה”ב וכן סכום נוסף בשקלים השווה ל-50,000 דולר ארה”ב, אשר הופקד על ידי הקונים בקופת בית המשפט המחוזי מרכז… (להלן: הפקדון).
  • יתרת התמורה אותה על הקונים לשלם למוכרים, בסך השווה ל-310,000 דולר ארה”ב, תשולם על ידם בארבעה תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך בשקלים השווה ל-77,500 דולר ארה”ב כל אחד, לפי השער היציג של הדולר ביום התשלום וזאת במועדים כדלקמן: 3.9.2012; 3.10.2012; 5.11.2012; ו- 3.12.2012, ובכפוף לאמור בס”ק (ו) להלן.
  • הפקדון בסך השווה ל-50,000 דולר ארה”ב הנזכר בסעיף 2(ב) לעיל יועבר לידי המוכרים כנגד אישור בכתב מאת בא-כח הקונים…, כי נמסרו לו כל האישורים שהמצאתם מוטלת על המוכרים לפי הסכם המכר והנדרשים לצורך העברת זכויות החכירה על שם הקונים.
  • במידה והמוכרים לא יקיימו את התחייבויותיהם לשלם את המסים והתשלומים להם התחייבו בהסכם המכר, יהיו הקונים רשאים לשלם סכומים אלו מתוך סכום הפקדון ולקזזם מתוך התשלום האחרון של התמורה המפורט לעיל.
  • אורי [הנתבע וכטל- ד.א], כאפוטרופוס של אלישבע [המנוחה- ד.א] שהינה בעלת חלק מן הזכויות בנכס, יגיש לבית המשפט לענייני משפחה בתוך שבעה ימים בקשה לצורך קבלת אישור להעברת הזכויות בנכס על שם הקונים. היה ואישור כאמור לא ינתן ולא יוצג עד יום 3.9.2012…, יידחו מועדי התשלום עד לקבלת אותו האישור ויחלו עשרה ימים לאחר מסירתו לידי בא-כח הקונים ובכל חודש עוקב, בהתאם.
  • עם תשלום סכום התמורה הכולל במלואו, יועברו הזכויות בנכס על שם הקונים…
  • איחור של עד שבעה ימי עסקים בתשלום יתרת התמורה לא ייחשב כהפרה של הסכם המכר, אולם כל איחור העולה על תקופה זו ייחשב להפרה יסודית וכאי-קיום של פסק-דין זה, ולמוכרים יעמדו בנסיבות אלה מלוא הסעדים הקבועים בדין בהקשר זה.

 

3) למען הסר ספק מובהר בזאת כי במקרה של אי-התאמה כלשהי בין הוראות פסק-דין זה להוראות הסכם המכר, יגברו הוראות פסק-הדין….

 

4) סכום הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 13(א) להסכם המכר יוגדל ויעמוד על סכום בשקלים השווה ל-52,000 דולר ארה”ב לפי השער היציג ביום התשלום…“.

 

 

  1. כאמור, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בוטל על ידי בית המשפט העליון, לאחר שהצדדים הסמיכו אותו לפסוק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. משכך, לא ניתן להסתמך כעת על קביעותיו של בית המשפט המחוזי והמחלוקת תתמקד בשאלה – האם קוימו התנאים החדשים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט העליון.

 

 

 

טענת התובעים- וכטל לא קיים את הוראות פסק הדין של בית המשפט העליון

 

  1. על פי פסק דינו של בית המשפט העליון, נדרשו התובעים לשלם לוכטל את יתרת התמורה, בסך השווה ל-310,000 דולר ארה”ב, בארבעה תשלומים חודשיים, שווים ורצופים בסך בשקלים השווה ל-77,500 דולר ארה”ב כל אחד במועדים הבאים: 3.9.2012; 3.10.2012; 5.11.2012 ו-3.12.2012.

 

עוד נקבע בפסק הדין, כי התשלום יעשה בכפוף לכך שהתובעים יקבלו אישור מבית המשפט לענייני משפחה המורה על העברת הזכויות בנכס על שמם. היה ואישור כאמור לא יוצג עד יום 3.9.2012, יידחו מועדי התשלום עד לקבלת אותו אישור ויחלו עשרה ימים לאחר מסירתו לידי ב”כ התובעים ובכל חודש עוקב, בהתאם.

 

  1. לטענת התובעים, רק ביום 27.9.12 המציא להם וכטל, באמצעות מכשיר הפקסימיליה, העתק של פסיקתא “שנדמה כפסיקתה של בית המשפט לענייני משפחה” (ת/8).

 

לטענתם, נוסח הפסיקתא לא תאם את הוראות בית המשפט העליון, שכן הוא אינו מהווה אישור להעברת הזכויות בנכס על שם התובעים.

 

זהו נוסחה של הפסיקתא:

 

א. הסכם המכר בהתאם להוראות פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון… בתיק ע”א 7795/10… מיום 22.7.12… למכירת זכויות החסויה…, מאושר בזאת.

ב. עוה”ד אופיר רחבי… מתמנים ומוסמכים להופיע בלשכת רשם המקרקעין…, ולחתום בשם החסויה על כל מסמך הנזקק לעסקה…

ג. לאחר מילוי כל התחייבויות הקונים… ובהתאם להוראות סעיף 2(ז) לפסק הדין, יעבירו עוה”ד… ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת הקונים…, לפיו יוסמכו ב”כ הקונים, המשיבים, בהתאם לפסק הדין, לפעול בנאמנות לביצוע כל הפעולות ולחתימה על כל המסמכים להעברת הזכויות על שם הקונים…”. 

 

  1. אין בידי לקבל את טענת התובעים, לפיה הפסיקתא אינה תואמת את הוראות בית המשפט העליון בסעיף 2)ו לפסק דינו.

בית המשפט לענייני משפחה אישר בפסיקתא את השינויים והתוספות שערך בית המשפט העליון בהסכם המכר, על כל חלקיו, ובכך למעשה אישר את העברת הזכויות בנכס על שם הקונים. סעיף ג’ לפסיקתא קובע מפורשות, כי עורכי הדין של וכטל ידאגו להעברת הזכויות על שם הקונים לאחר מילוי התחייבויותיהם.

 

  1. חרף העובדה שניתנה הפסיקתא בבית המשפט לענייני משפחה, הרושם המתקבל הוא שהתובעים ניסו למשוך זמן ולעכב את תחילת העברת תשלומים, ככל הנראה משום שלא עלה בידיהם לגייס את כל סכום יתרת התמורה החדשה.

 

  1. התובעים טענו, כי עם קבלת פסק דינו של בית המשפט העליון, הם ניסו להשיג את כל יתרת התמורה על מנת להקדים תשלומים ולסיים את עסקת המכר באופן מיידי. על פי תצהירה של הגב’ פרייס, הם פנו לאחד הבנקים במטרה לקחת הלוואה. אולם, לדבריה, “לאחר שהנתבע לא שיתף פעולה, ולא העביר לנו נתונים על חובותיו ברשויות השונות… לא יכולנו ליטול הלוואה מהבנק“. לדברי התובעים, לאחר מאמצים כבירים, נאלצה אמו של התובע, גב’ מרגלית פרייס, לרשום משכנתא על ביתה שלה. אז הוציא בנק הפועלים המחאה על סך 1,200,000 ₪ לפקודת ב”כ של התובעים, עו”ד וולדיגר.

 

מעדותה של הגב’ מרגלית פרייס עולה, כי בסופו של יום היא נאלצה למכור את ביתה, על מנת להשיב את ההלוואה שלקחה מהבנק (עמ’ 9, שו’ 27).

מעדות זו אנו למדים על כך שהתובעים התקשו לגייס את יתרת התמורה הדרושה לרכישת הבית. גם לאחר שלטענתם גייסו את כל הסכום, הם העבירו את רובו לחשבון נאמנות של באת כוחם ולא אל וכטל, כפי שיפורט להלן.

 

העברת כספי “הפעימה הראשונה” לנתבע

 

  1. ביום 4.10.12 העבירו התובעים לידיו של עו”ד יפת, ב”כ של וכטל, שיק בנקאי עם כספי הפעימה הראשונה, על אף שלטענתם לא היו שבעי רצון מהפסיקתא שנחתמה על ידי בית המשפט לענייני משפחה והועברה אליהם. במכתב שצורף לשיק (ת/10) כתבה ב”כ התובעים כך:

 

על אף שטרם קיבלתי עד לרגעים אלו את האישור המקורי של בית המשפט לענייני משפחה ו/או העתק מתאים למקור, המהווה תנאי בסיסי, מקדמי וראשוני לתשלום הפעימה הראשונה, הנני מעבירה לידייך הנאמנות שיק בנקאי ע”ס בש”ח של 77,500$. יודגש ויובהר כי אינך רשאי לעשות בו מאומה, עד אשר אקבל לידי את האישור האמור. ממועד קבלת האישור המקורי יתחילו להימנות הימים אותם קבע בית המשפט לביצוע תשלום התמורה“.

 

ב”כ התובעים הוסיפה וציינה, כי לאור החלטת בית המשפט העליון, על הנתבע לשלם את כל המיסים, ההיטלים והחובות הקשורים והנובעים מעסקת המכר, ואשר ללא תשלומם לא ניתן יהיה להעביר את הזכויות בנכס על שם התובעים.

 

  1. לטענת התובעים, רק ביום 23.10.12 התקבלה אצל באת כוחם פסיקתא עם חותמת “נאמן למקור”, ולכן, כדבריהם: “באם נתעלם מכך שנוסחה לא היה הנוסח הנכון, אזי ממועד זה יש להתחיל ולמנות את המועדים לתשלומי 4 הפעימות” (ס’ 103 לסיכומי התובעים).

 

התובעים מוסיפים, כי לאור דברים אלה, מועד תשלום הפעימה הראשונה אמור היה להיות עד ליום 2.11.12 (תשלום שבוצע ביום 4.10.12). בהתאם, התובעים סבורים, כי מועד תשלום הפעימה השנייה נדחה ליום 2.12.2012.

 

 

 

הודעת הביטול ששלח וכטל לפרייס

  1. ביום 14.11.12 שלח וכטל הודעת ביטול של הסכם המכר לתובעים. לטענת וכטל, הודעת הביטול נשלחה כדין, מאחר שהתובעים לא שילמו את התשלום השני ופעלו בניגוד לפסק דינו של בית המשפט העליון. וכטל סבור, כי משבוצע התשלום הראשון ביום 4.10.12, המועד לביצוע התשלום השני חל ביום 4.11.12. על פי סעיף 2)ח לפסק הדין, איחור של עד שבעה ימי עסקים בתשלום יתרת התמורה לא ייחשב כהפרה של הסכם המכר, ולכן המועד האחרון לתשלום הפעימה השנייה חל ביום 12.11.12.

 

  1. לאור אי עמידת התובעים בתשלום הפעימה השנייה, טוען וכטל, כי הם הפרו הפרה יסודית את ההסכם, ופסק הדין הקנה לו את הזכות להודיע על ביטולו ביום 14.11.12. ב”כ כטל מפנה בסיכומיו לפסק הדין בה”פ (ת”א) 340/08 מפעלי תחנות בע”מ נ’ מדינת ישראל (27.7.2008). בעניין זה הגישה המבקשת הודעת ביטול למחרת המועד האחרון לתשלום הסכום הראשון אותו התחייבה המשיבה (המדינה) לשלם. כב’ השופט זפט קבע, כי להודעת הביטול קדמה הפרה של המשיבה, כאשר לא קיימה את הוראות הסכם המכר. משכך, נקבע, כי ההפרה זיכתה את המבקשת לבטל את חוזה המכר וכי הודעת הביטול נעשתה כדין וכי חוזה המכר בטל.

 

מבדיקה שנערכה לקראת כתיבת פסק הדין הסתבר, כי הוגש ערעור על פסק דינו של כב’ השופט זפט לבית המשפט העליון. הערעור התקבל ופסק הדין בוטל בהסכמת הצדדים. נקבע כי הסכם המכר נשוא הערעור יעמוד בעינו כאילו לא בוטל מעולם.

למרבה הצער והפליאה, שני הצדדים לא בדקו עניין זה ולא מצאו לנכון לציין בסיכומיהם, כי מדובר בפסק דין שבוטל. מאליו מובן, כי לא ניתן להסתמך על פסק הדין ולא ראוי היה לעשות כן במסגרת סיכומי הנתבע.

 

  1. התובעים טוענים, כי הודעת הביטול נשלחה בטרם הגיע מועד תשלום הפעימה השנייה, שחל לגישתם ביום 2.12.2012.

 

לחילופין טוענים התובעים, כי גם אם מועד הפעימה השנייה היה כגישת וכטל ביום 4.11.2012, אזי הייתה מוטלת על וכטל החובה לפעול בתום לב, להודיע על כך לתובעים ולהעמיד אותם על טעותם. התובעים טוענים, כי הנתבע “שתק וחיכה בקוצר רוח, עד יעבור התאריך אשר לדעתו על פרייס לשלם את התשלום הבא, ובקרות הדבר- לחץ על ההדק וצעק “ביטול”” (סעיף 112 לסיכומים).

 

כתימוכין לטענתם, מפנים התובעים למכתבם מיום 5.11.12, שאליו צורפה טיוטה של בקשה שבכוונתם היה להגיש לבית המשפט העליון. בבקשה עתרו להאריך את מועד תשלום הפעימה השנייה, עד לקבלת אישורי הרשויות הרלוונטיים אותם התחייב וכטל להציג בפניהם. לטענת התובעים, כבר במועד זה ידע וכטל, כי התובעים סבורים שמועד התשלום השני יחול ביום 2.12.2012.

 

בסופו של יום, הגישו התובעים את הבקשה לבית המשפט העליון והיא נדחתה. בית המשפט העליון קבע ביום 7.11.12, כי: “בית משפט זה סיים את מלאכתו עם מתן פסק הדין ביום 22.7.12. למותר לציין כי שמורות לצדדים כל הזכויות הנתונות להם על פי דין מתוקף מערכת היחסים החוזית שביניהם“.

 

 

  1. סבורני, כי התנהלותם של התובעים ובמיוחד העובדה שהגישו לבית המשפט העליון בקשה לדחות את מועד תשלום הפעימה השנייה, מלמדים כי הם היו מודעים היטב למועד שבו חלה עליהם חובת התשלום. נאמנים לרצונם לדחות ככל האפשר את מועדי התשלום שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט העליון, לא מצאו התובעים לנכון לשלם את הסכום במועדו, אלא נתלו בתואנות שווא לדחותו. תחילה נאחזו בטענת קש לפיה הפסיקתא לא הייתה מנוסחת כדבעי ו/או לא הומצאה להם בצירוף חותמת “נאמן למקור”, אולם העבירו את התשלום הראשון. התובעים פיגרו בתשלום השני, אך מחשש שמא הנתבע ינצל את הדבר לרעה, שלחו לו תחילה את טיוטת הבקשה להארכת מועד תשלום הפעימה השנייה, ולאחר מכן אף פנו בבקשה לבית המשפט העליון, שנדחתה כאמור. בין לבין חלף המועד לתשלום השני ונשלחה להם הודעת הביטול.

 

  1. ביום 29.11.12, כשבועיים לאחר שנשלחה הודעת הביטול, שילמו התובעים את התשלום השני. בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת על עיתוי התשלום השני:

 

ש: התשלום בסוף נובמבר יצא רק כתוצאה מהודעת הביטול.

ת: לא נכון. הוא יצא רק כי חישבנו את התאריכים אם אנחנו מקבלים את האישור של בית הדין לענייני משפחה בתאריך שהוגש לנו המקור, לא כאשר נשלח לנו הפקס, ואנחנו סופרים אותו מהיום, וזאת למרות שכבר הצענו לכם את התשלום מ 29.9, וב-29.11 שלחנו…” (עמ’ 18, שו’ 11-14).

 

בסיכומי התשובה הסבירו התובעים, כי על אף שטרם הגיע מועד התשלום השני, לשיטתם, ועל אף שכבר ראו בהעברת כל יתרת הכספים לחשבון הנאמנות כתשלום מצידם, הם ביקשו להימנע מפנייה לערכאות “ותוך סיכון עצום של כספם, העבירו גם את תשלום הפעימה השניה לידי הנתבע, אך זה, שלא כדין הודיע על ביטול ההסכם” (סעיף 4 לסיכומי התשובה).

 

  1. ביום 30.11.12, יום לאחר ששילמו התובעים את התשלום השני, הוגשה התביעה דנן לאכיפת ההסכם ולפסיקת פיצויים. בניסיון להסביר מדוע פעלו בדרך זו, טענו התובעים בסיכומי התשובה, כי “למעשה בית המשפט העליון הפנה את התובעים להגיש תביעה זו” (סעיף 4 לסיכומי התשובה). התובעים לא העבירו לידי הנתבע עד היום את יתרת התשלום.

 

  1. התובעת לא ידעה להסביר מדוע לא השלימו היא ובן זוגה את העברת כל התשלומים כפי שקבע בית המשפט העליון וחזרה על דבריה, לפיה באי כוחו של וכטל סירבו לקבל את סכום יתרת התמורה:

 

ש: אז למה לא שילמתם עוד 3 תשלומים שווים ורצופים כפי שקבע העליון…?

ת: אבל ב-26.9 נתנו לך את כל הכסף. עורכת הדין שלי הציעה לעו”ד יפת לקבל את הכסף….

הרי היה לנו את כל הכסף ביד, רצינו לגמור את כל העסקה הזאת ושהבית הזה ירשם על שמנו, פנינו אליכם שתקחו את כל המליון מאתיים אלף ₪ ורק תראו לנו בתשלום האחרון, שבמקרה הזה הוא גם הראשון, הרי כל התשלום עבר לידכם” (עמ’ 18, שו’ 18-30).

 

התובעים הפרו את הסכם המכר הפרה יסודית

  1. סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל”א- 1970 קובע כך:

 

לעניין סימן זה, “הפרה יסודית”- הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה הצפויה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה“.

 

בפסק דינו של בית המשפט העליון נקבע במפורש, כי כל איחור העולה על שבעה ימי עסקים בתשלום יתרת התמורה, ייחשב להפרה יסודית ולאי קיום של פסק הדין. למוכרים (וכטל) יעמדו בנסיבות אלה מלוא הסעדים הקבועים בדין בהקשר זה (ס’ 2ח).

סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות) קובע, כי: “הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית“. סעיף 8 קובע את האופן שבו יש להודיע על הביטול:

 

ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה…“.

  1. בית המשפט העליון מצא לנכון לערוך שינויים ותוספות בהסכם המכר שנחתם בין התובעים לבין וכטל, לאור התרשמותו מאופיו של הסכם המכר ולאור קביעותיו של בית המשפט המחוזי מרכז בפסק דינו. בקצירת האומר אציין, כי בית המשפט המחוזי מרכז ביקר באופן חריף את התנהלות התובעים וקבע, כי הצליחו להשיג הסכם שתנאיו לא רק שאינם סבירים ושאינם מקובלים לחלוטין, אלא שאין בהם כל הגיון מבחינת וכטל משום היבט שהוא. עוד נקבע, כי התובעים הפרו את הסכם המכר, הטעו את וכטל ואף עשקו אותו בעת החתימה על ההסכם.

 

פסק דינו של בית המשפט העליון נועד להיטיב את תנאי העסקה ולהעמידה על אדנים שוויוניים יותר. פסק הדין אף נועד לשמר את זכותם של התובעים לרכוש את הנכס, בכפוף לתנאי התשלום והמועדים שנקבעו על ידי בית המשפט העליון.

 

  1. השינויים שערך בית המשפט העליון בהסכם המכר הם ברורים, ובעיקר ברורה המשמעות של כל סטייה מהוראות פסק הדין. בית המשפט קבע הוראות מפורשות ונקב בתאריכי תשלום ספציפיים, ובכך העניק לתובעים הזדמנות שנייה לבצע את העסקה.

 

בפועל, מתברר כי התובעים לא השכילו לנצל הזדמנות שנייה זו ולא עמדו בתנאים שהושתו עליהם, בהסכמתם, ע”י ביהמ”ש העליון. מתברר, כי התובעים שילמו רק את התשלום הראשון במועדו. התשלום השני שולם לאחר שנשלחה אליהם הודעת הביטול של וכטל, ואילו יתרת התשלום לא הועברה לידיו של וכטל עד היום.

 

  1. לא ניתן לפרש את התנהגות התובעים באופן אחר מאשר הפרה יסודית של ההסכם. ניסיונם של התובעים להיאחז בטענות שונות ומשונות, כמו הטענה שהפסיקתא שנשלחה אליהם לא הייתה הפסיקתא המקורית או הטענה שהפסיקתא לא מילאה אחר התנאי שקבע בית המשפט העליון, לא יכולים לסייע להם. התובעים ידעו היטב, כי כל איחור של למעלה משבעה ימי עסקים בתשלום יתרת התמורה ייחשב כהפרה יסודית של הסכם המכר ואי-קיום פסק דינו של בית המשפט העליון.

 

הודעת הביטול ששלח וכטל לתובעים נשלחה כדין, וכל ניסיונות התובעים להטיל דופי בהתנהגותו לא ירפא את הפגם שדבק בפעולותיהם.

 

  1. באשר לטענות התובעים, לפיהן וכטל לא קיים את התחייבותו לשלם את המסים והתשלומים להם התחייב בהסכם המכר, הרי שגם תנאי זה לא יכול להוות אמתלה לאי עמידה בתנאי הסכם המכר. סעיף 2)ה לפסק דינו של בית המשפט העליון קובע, כי במצב שכזה, יהיו רשאים התובעים לשלם סכומים אלו מתוך סכום הפקדון ולקזזם מתוך התשלום האחרון של התמורה.

 

 

ההסכם שנחתם בין וכטל לבין דעדוש

 

  1. ביום 5.11 התקשר וכטל עם הנתבע 2 דעדוש, בהסכם מכר מותנה ביחס לנכס שבמרכז התביעה דנן (להלן: “ההסכם הנוסף“).

 

  1. על פי ההסכם הנוסף (נ/א’), רכש דעדוש שטח של כ-554 מ”ר הידוע כחלק מחלקה 82 בגוש 6492 (להלן: “מגרש 554“). בסיכומיו טוען דעדוש, כי בניגוד לטענת התובעים, הסכם זה לא הוסתר ולא נעשה במחשכים, אלא דווח ואף נרשם אצל רשם המקרקעין. כמו כן, רכש דעדוש אופציה לרכישת החלק השני של המגרש, בשטח של כ-450 מ”ר (להלן: “מגרש 450“).

 

  1. סעיף 5 להסכם הנוסף קובע כי מכר מגרש 554 כפוף למספר תנאים מתלים:

 

  • קבלת אישור בית המשפט המחוזי מרכז לביצוע הליך של פרצלציה בנכס בין מגרש 554 למגרש 450, כך שניתן יהיה לרשום את הנכס בשני מגרשים נפרדים “באופן שהערת האזהרה לטובת ה”ה פרייס מיום 6.3.2005 וכן צו העיקול הקיים עליה מיום 17.8.10 על ידי בית משפט השלום בהרצלייה ייוחדו וירשמו בפועל על מגרש 450 בלבד”.
  • ביטול עיקולים והערות בנסח הטאבו וביטול הערת אזהרה על המגרש.
  • רישום בפועל של הליך הפרצלציה דלעיל.
  • קבלת אישור בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן להסכם.

 

הרקע לקביעת ארבעת התנאים המתלים הללו היה העובדה, שעל מגרש 450 הייתה רשומה באותה עת הערת אזהרה בגין עסקת מכר והסכם שיתוף שנעשה בין וכטל לפרייס.

 

  1. ההסכם הנוסף נחתם בין וכטל לדעדוש, לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז, לפיו בוטלה עסקת המכר בין התובעים לבין וכטל. לטענת שני הנתבעים, לאור האפשרות שהצדדים יערערו לבית המשפט העליון, האופציה למגרש 450 הותנתה בקיום אפשרות בפועל לביצוע העסקה- דהיינו קבלת ערעורם של וכטל בבית המשפט העליון ודחיית ערעורם של התובעים.

 

  1. עם קבלת פסק דינו של בית המשפט העליון, הגיעו וכטל ודעדוש להסכמות בעל פה שמצאו ביטויין גם במסמך מיום 5.8.12 ששלח ב”כ דעדוש לב”כ וכטל (נ/ה’):

 

בעקבות פסק הדין ובהמשך לשיחותנו הטלפונית בעקבות מתן פסק הדין… סעיף 7 להסכם המכר בין מרשי לבין וכטל (להלן- הסכם המכר דעדוש) התכוון לכלול מתן אופציה לרכישת מגרש 450 מ”ר בכל מקרה שבו יבוטל ההסכם בן וכטל לפרייס ביחס למגרש זה ותהא אפשרות על פי דין למוכרו לצד ג’ ולפיכך, כולל סעיף זה את האפשרות לממש את האופציה לרכישת מגרש של 450 מ”ר גם במקרה שבו לפי פסק הדין לא יעמדו פרייס בתשלום מלוא התמורה בהתאם לפסק הדין באופן שבו תהא בכך משום הפרה יסודית ו/או מכל סיבה שהיא אשר בגינה יבוטל הסכם המכר בן וכטל לפרייס“.

 

לטענת דעדוש, כוונת הנתבעים הייתה לבצע “התאמה של הסכם האופציה למצב העובדתי החדש שנוצר בעקבות פסה”ד של בית המשפט העליון” (סעיף 27 לסיכומי דעדוש).

 

  1. הנתבעים הכבירו מילים על התנהגותו של דעדוש וייחסו לו התנהגות בחוסר תום לב, כאשר התקשר בהסכם הנוסף עם וכטל. אינני מקבלת טענה זו. בעת שנחתם ההסכם הנוסף, כבר ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז, אשר ביטל את הסכם המכר שנחתם בין התובעים לבין וכטל. בית המשפט העליון אמנם מצא לנכון להחיות את הסכם המכר בין התובעים לוכטל, אך זאת בכפוף לתנאים החדשים שנקבעו בפסק דינו. אין ספק, כי לו היו התובעים עומדים בתנאים שהושתו עליהם בבית המשפט העליון, הייתה זכותם גוברת על זכותו של דעדוש. אולם, משהפרו התובעים את ההסכם והוא בוטל כדין, כפי שקבעתי בפסק דיני, נותר על כנו ההסכם הנוסף, שנחתם בין וכטל לבין דעדוש והזכויות שנקבעו בו אינן סותרות או נוגדות זכות כלשהי של התובעים עצמם.
  2. דעדוש לא יצר כל מניעה מצד התובעים למלא אחר הוראות פסק הדין, ואילו היו התובעים ממלאים את פסק הדין ככתבו וכלשונו, הרי ממילא דעדוש לא יכול היה לממש את האופציה שניתנה לו. לפיכך אני דוחה גם את טענתם הנוספת של התובעים בדבר גרם הפרת חוזה מצד דעדוש כלפיהם.

 

סיכום ביניים

 

  1. התובעים הפרו את הסכם המכר בינם לבין וכטל ולא עמדו בתנאים שהושתו עליהם. הודעת הביטול נשלחה כדין, ולכן ההסכם בטל. לפיכך, דין התביעה להידחות. כזכור, הסכם הדיירות המוגנת שנחתם בין התובעים לבין וכטל בוטל בפסק דינו של בית המשפט העליון, ונקבע כי לא יהיה לו כל תוקף. וכטל לא הגיש תביעה שכנגד ולכן לא אתייחס כאן לשאלת זכאותו לפיצויים, בגין הפרת ההסכם ע”י התובעים.

 

השבה

 

  1. משבוטל ההסכם כדין על ידי וכטל, חלה עליו החובה להשיב לתובעים את הסכומים ששולמו לו על ידם, כאמור בסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות). אני מורה איפוא, כי על וכטל להשיב לתובעים את כל הסכומים ששולמו לו על ידם במסגרת הסכם המכר. הסכומים שעל וכטל להשיב לתובעים הם סכום השווה בשקלים ל-160,000 דולר ארה”ב וכן סכום השווה בשקלים ל-50,000 דולר ארה”ב, אשר הופקד בקופת בית המשפט המחוזי מרכז והיה אמור היה להיות מועבר על פי החלטת בית המשפט העליון (אם אכן הועבר לנתבע בפועל). כמו כן, על הנתבע להשיב לתובעים את התשלום הראשון והשני בסך השווה בשקלים ל-77,500 דולר ארה”ב כל אחד.

 

הסכומים יושבו לפי ערכם בשקלים ביום ששולמו לנתבע, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל ממועד כל תשלום ותשלום ועד למועד ההשבה בפועל.

 

התובעים ישלמו לנתבע 1 הוצאות ושכ”ט עו”ד בסכום כולל של 50,000 ₪ ולנתבע 2 בסכום כולל של 25,000 ₪.

 

 

 

 

 

5129371

54678313ניתן היום,  ב’ שבט תשע”ו, 12 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.

 

 

 

5129371

54678313

ד”ר דפנה אבניאלי 54678313

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

 

Print Friendly, PDF & Email
[Total: 0    Average: 0/5]