מאת: נעם קולודני, עורך דין.

בית המשפט המחוזי בנצרת הוציא תחת ידיו פסיקה המטילה אחריות פלילית על מתכננים ומהנדסים בשל בקשה וקבלת התרי בנייה שלא כדין.

פסק דין זה צריך להדליק נורה אדומה ומהבהבת בפני כל מתכנן, אדריכל ומהנדס החושב כי תכניות שהוא מפקיד הינם עניין לוועדה לבחון ועליו לא מוטלת אחריות כלשהי. פסק הדין מעורר סוגיות שונות ביחס להרשעתם של בעלי מקצוע, מהנדסים וארכיטקטים, בעבירות לפי סעיף 214 לחוק התכנוןוהבניה, התשכ”ה- 1965 (להלן:”חוק התכנון והבניה”).

בע”פ 38852-04-11 מ”ינ’ נעמני ויה כב’ השופטת אסתר הלמן הפכה החלטה של בית משפט השלום בו נתנה לנתבעת הגנה מן הצדק. הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הצפון ערערה על זיכוייה של הנאשמת בבית משפט השלום, בו זוכתה הנתבעת מעבירות שיוחסו לה בכתב האישום, על בסיס קבלת טענת “הגנה מן הצדק”.

  1. נגד הנתבעת הוגש כתב אישום, המייחס לה שתי עבירות של מסירת הודעה כוזבת או מטעה, בניגוד לסעיף 214 לחוק התכנון והבניה, בקשר לבניה במתחם מלון מצפה הימים.
  2. במהלך השנים, נתנה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה צפת (להלן: “הוועדה”), מספר מסמכים שנחזו להיות היתרי בנייה, ושחלקם בוטל מאוחר יותר, ביניהם שני היתרים שהוצאו על סמך בקשות שהוגשו באמצעות הנתבעת.
  3. על פי כתב האישום, הגישה החברה, באמצעות הנתבעת, לוועדה בקשות להיתרי בניה, בהן נכללו פרטים חשובים כוזבים ומטעים, בכך שלא נרשם כי הבנייה המבוקשת חורגת מאחוזי הבנייה המותרים בה, כמו כן לא נרשם בבקשות כי הבנייה המבוקשת חורגת ממספר הקומות המותר עפ”י התוכנית ושטח המגרש לצורך חישוב אחוזי הבנייה צוין כ- 25,410 מ”ר (שהוא שטח החלקה כולה), במקום 17,000 מ”ר, שטח המגרש המיועד לבנייה.
  4. זאת ועוד, בכתב האישום נטען כי הנתבעת סימנה בבקשות את הקו המפריד בין השטח הפרטי הפתוח (שפ”פ) לשטח המיועד לביתני הנופש, מבלי שנרשם עליו במפורש, כי הוא חוצץ בין יעודי קרקע שונים.
  5. בגין מעשים אלה, מיוחס, לנתבעת, מסירת ידיעות לוועדה, ביודעה שהן כוזבות ומטעות בפרטים חשובים, במטרה להשיג את אישור היתרים ג’ ו- ד’, תוך עקיפת הוראות התוכנית הראשונה והשנייה לעניין אחוזי הבנייה ומספר הקומות המותרים, והתאמת מיקום המבנים לתכליות המותרות בו.
  6. המחלוקת התמקדה בשאלות, האם הגשת הבקשות, בדרך המתוארת לעיל, מהווה מסירת ידיעה כוזבת או מטעה, נוכח טענת הנתבעת, כי שיקפה בתוכניות את כל הבנייה הקיימת במלון ובכך למעשה לא הטעתה את הוועדה, והאם הוכח כי הבקשות הוגשו במטרה לקבל היתר בנייה כנדרש בסעיף 214 לחוק התכנון והבנייה.
  7. בית משפט השלום למסקנה, כי הוכחו יסודות העבירה. בית המשפט דחה טענות הנתבעת, לפיהן לא הייתה חובה עליה לפרט את הסטיות מהתוכניות וקבע כי הבקשות הוגשו במטרה להשיג היתר.
  8. בית המשפט קבע עוד, כי אין נפקא מינה האם המוסד התכנוני ידע על הכזב שבבקשה אם לאו, ועמד על הטעם לכך שסעיף 214 לחוק התכנון והבניה איננו מתנה קיום העבירה באי ידיעת הוועדה על המידע הכוזב שבבקשה.
  9. סעיף 214 לחוק התכנון והבניה קובע כדלקמן:”המוסר למוסד תכנון או לרשות מקומית או לעובד מעובדיהם ידיעה, בידעו שהיא כוזבת או מטעה בפרט חשוב, במטרה להשיג אישורה של תכנית או של הוראה שבה או היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, במטרה להשיג את דחייתם או במטרה כיוצאת באלה, דינו – מאסר שנתיים; הוראה זו אינה גורעת מאחריות פלילית לפי כל דין אחר”.
  10. בית המשפט קבע כי הנתבעת, פעלה בניגוד לחובתה וחרף הצהרתה על גבי טופסי הבקשות שהגישה לוועדה, בכך שלא פרטה את הסטיות מהוראות תוכניות המתאר החלות במקום, כמתחייב על פי הדין ומהמוצהר על ידה. מדובר בסטיות רבות ובמימדים עצומים, אשר הועלמו מן הבקשות שנועדו להשגת היתרי הבניה, ביודעין ולא בהיסח הדעת.
  11. עוד נקבע, ובצדק, כי העובדה שמי מאנשי הועדה ידע או צריך היה לדעת כי הבקשה סוטה מתוכנית המתאר, איננה בבחינת הגנה לנתבעת. תחולת הסעיף איננה מצומצמת למקרים בהם אין הועדה מודעת לסטייה.
  12. מטרת ההוראה הינה להעמיד את הועדה עלהעובדה שהבקשה סוטה מן התוכנית, בכדי שתוכל לבחון אותה כראוי, ובכדי להבטיח פיקוח הולם על התנהלות המוסד התכנוני כלפי פנים וכלפי חוץ.

גורמים המעורים בענף הבניין והנדל”ן בארץ יצטרכו לקבל פסיקה זו, המטילה אחריות חמורה לפתחם של מהנדסים ואדריכלים והופכת אותם הלכה למעשה ל”שומרי סף” וזאת במקום להיות שותפים להליך ההשבחה במקרקעין, תפקיד אותו הם ממלאים כיום. במקרה הנדון הואשמה המתכננת בדד, בשל קשיים ראייתיים בהוכחת אשם של היזמים וחברי הוועדה אשר אישרו התוכנית.

המסקנה האופרטיבית מפס”ד זה, הינה כי על בעלי המקצוע המעורים בהגשת תוכניות להקפיד על קצהו של יוד בכל אופן הצגת הבקשה; החל מן הזכויות המוקנות למקרקעין במצב הדברים העכשווי וכלה בשינויים המבוקשים, היקפם והבסיס התכנוני עליו הם מתבססים. מתכננים לא יוכלו עוד לרחוץ בטענה כי הם ציפו שהוועדה תבחן את הצגת הנתונים על ידם. סע’ 214 לחוק איננו עוד אות מתה.